יום רביעי 27.08.2014 - טיול למערב אירלנד

כמו המסקנה שהגענו אליה שאנגליה היא לא לונדון, ידענו גם בוודאות שאירלנד היא לא דבלין. רצינו לראות גם את הנופים המפורסמים של אירלנד, ולצורך כך היינו צריכים לצאת מדבלין. מכיוון שלא רצינו לשכור רכב ולנהוג בצד ימין, לקחנו שני טיולים יומיים. הראשון מביניהם היה טיול לגאלוויי וצוקי מוהר של חברת Dublin Tour Company.

קמנו מוקדם והלכנו למקום האיסוף שממנו אספו אותנו בשעה 06:50, באוטובוס שבו בילינו את מרבית שעות היום. התחלנו בנסיעה לכיוון מחוז קלייר במערב אירלנד. אחרי עצירה לקפה, הגענו בשעה 10:00 לעיר גאלוויי, עיר מימי הביניים. זו עיר קטנטנה שאפשר לחצות אותה ברגל בשמונה דקות. היה לנו סיור של שעה בעיר, עם מדריך בדחן שסיפר לנו את אגדות העיר (וממנו שמענו לראשונה שבאירלנד לא נותנים לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב). בין היתר שמענו סיפורים על ג'ן אייר וראינו פסל של אוסקר וויילד. שמענו עוד כמה סיפורי עריפת ראשים. פשע היה ממש לא משתלם פעם, מסתבר.

ב- 11:30 בערך יצאנו לנסיעה ארוכה בנוף יפה של הבורן. לאורך כל הנסיעה ראינו שטחי מרעה עם פרות וכבשים, ומרווחים עצומים בין כל בית לבית (מי שגר שם יכול להרעיש כאוות נפשו מבלי מפריע לשכנים). למרות הנופים, לא כל כך נהנינו מהנסיעה. גם אור וגם אני פיתחנו סחרחורת ובחילה קלה מהטיפוס של האוטובוס על ההרים. מילא אני. בתור ילדה הייתי מאלה שהיו מקיאים בטיולים השנתיים. אור תמיד חושב שאני מוגבלת כי אני לא מסוגלת לקרוא בנסיעה, וזה עושה לי בחילה. אבל אור קורא עיתון באוטובוס כל יום. כנראה שהנסיעה הייתה ממש קשה.

ב- 13:15 הגענו לכפר הדייגים דולין שם אכלנו צהריים בפאב Gus O'Conner's. בגלל הבחילה מהנסיעה לקחנו ארוחה קלה. האוכל שם היה מאוד טעים והוא הגיע במהירות שיא. אני הזמנתי מרק ירקות, שהגיע עם שתי פרוסות של לחם חום טעים וחמאה (גם היא טעימה, בדקתי), ובנוסף הזמנתי סלט ירקות, שהיה טעים ומתובל טוב. אור לקח את המנה הצמחונית, קרפ מוקרם בגבינה, שהוגש עם סלט וצ'יפס.

אחרי הארוחה יצאנו עם האוטובוס לכיוון צוקי מוהר, לעוד נסיעה קצת לא נעימה (הפעם יצאנו בלי בחילה). כשהגענו לצוקי מוהר, המדריך אמר לנו שהוא ממליץ לנו קודם כל לעלות לצוקים ורק אחר כך להיכנס למרכז המבקרים, אם יישאר זמן. הייתה קצת רוח והוא אמר שמזג האוויר עלול להפוך לקשה יותר לעלייה לצוקים בהמשך. הקשבנו לו והתחלנו לעלות. הנוף היה יפה, ואת זה אפשר לראות גם בתמונות, אבל הרוח הייתה פשוט מטורפת. זה הגיע למצב שאמרתי לאור "חבל שאני לא שמנה יותר" כי הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמי וכמעט עפה עם הרוח. הלכנו במסלול המסומן בצעדי צב, נזהרים שלא לעוף. עטפתי את הראש והשיער בצעיף (לצערי היה לי רק צעיף מצמר עם חורים ולא אטום), וזה לא עזר. האזניים שלי כאבו, השיניים שלי כאבו, הרוח הכתה בנו ללא רחמים. הגענו כמעט עד לאיזור הכי גבוה שניתן לעלות אליו, התחננתי בפני אור שיצלם מהר, התרשמנו מהנוף וירדנו. לצד השני, שכולל גם טירה יפה, בכלל לא הצלחנו לעלות. התחלנו לעלות ואז התחיל לרדת גם גשם. החלטנו להיכנס למרכז המבקרים, למקום מוגן מהרוח והגשם. שתיתי שם קפה שהתחרטתי עליו אחר כך.

רק שנצא מכאן בשלום ולא יוסיפו את השם שלנו

כשיצאנו ב-16:15, ידעתי שצפויה לנו נסיעה ארוכה עד 18:30, שאחריה אנחנו אמורים לעלות ל"שאטל המהיר" לדבלין. מה שלא ידעתי היה שאין עצירות בדרך. לא מטעמי קשיחות או משהו כזה, פשוט כי אין איפה לעצור. ברור שתוך רבע שעה כבר הייתי צריכה פיפי. אור שאל את המדריך מתי עוצרים וגילה שלא עוצרים. אחרי כחצי שעה ביקשתי מאור שילך שוב למדריך וישאל אותו אם אולי בכל זאת אפשר לעצור. אחרי כמה דקות המדריך (שהיה גם הנהג) קרא לי ואמר לי שהוא ינסה לעצור לי באיזה מקום, שהוא לא בטוח בכלל שזה פתוח, אבל אולי כן. הוא המשיך לנסוע עוד כמה דקות, כשלאורך כל הנסיעה באמת אין שום מקום לעצור בו (למשל תחנת דלק) ובסוף עצר באיזו חנות שוקולד. נכנסתי בהיסוס, כי היה כתוב שהשירותים רק ללקוחות, אבל המוכר סימן לי שאני יכולה להיכנס. כנראה שהמדריך מכיר אותו והתקשר אליו כשירדתי מהאוטובוס. זה היה מביך לעצור את כל האוטובוס ולהטריח את כל האנשים האלה. למחרת כבר לא שתיתי קפה אחה"צ.

המשך הדרך היה מהנה קצת יותר. ראינו נופים של הבורן וגם ירדנו פעם אחת כדי לצלם. אור הצטער שאין לנו יותר זמן בבורן, כי מאוד יפה שם.

בשש וחצי הגענו בחזרה לגאלוויי, שם היינו אמורים לעלות לשאטל המהיר. אני דמיינתי את השאטל המהיר בתור רכבת, וכבר פנטזתי על איך שאוכל לעשות עוד משהו חוץ מלנסות להעביר את הבחילה או לישון, למשל לכתוב או לקרוא. אז התאכזבתי לגלות שהשאטל המהיר לדבלין הוא בדיוק אותו האוטובוס שבו נסענו,  ללא עצירות! זה כבר היה יותר מדי שעות אוטובוס עבור שנינו. לאורך היום הארוך והמלא בנסיעות, מדי פעם נמנמנו באוטובוס, וכל מערכות הגוף שלנו יצאו מאיזון. הייתה לנו בחילה, היינו עייפים ומסוחררים, ובעיקר לא הבנו איך אנשים נוסעים לטיול מאורגן של כמה ימים שכולו באוטובוס. אני שונאת אוטובוסים. את הנסיעה האחרונה העברנו בשמיעת מוזיקה באוזניות והיא עברה קצת יותר בקלות.

ירדנו מהאוטובוס בעצירה הראשונה בדבלין ונשמנו קצת אוויר צח (בריח גשם). הלכנו ישירות לארוחת הערב, שאותה אכלנו ב- (GBK (Gourmet Burger Kitchen. זו רשת שראינו גם באנגליה ואור שמע עליה המלצות. האמת היא שלא היה יותר מדי מוצלח, רק בסדר. הם כבר היו לקראת סגירה, והמלצרית טאטאה לנו מסביב לשולחן כל הזמן שהיינו שם. אני לקחתי את אחד מההמבורגרים הצמחוניים, והלכתי על האופצייה נטולת הלחמניה שהגיעה עם שני סוגי סלטים. היה חביב אבל ההמבורגר היה מטוגן למדי, למרות ששאלתי מראש והמלצרית אמרה שהוא צלוי. בנוסף, הכל היה טעים יותר אחרי שהוספתי חרדל אנגלי (שבו פשוט התאהבתי באנגליה). אור אכל את ההמבורגר הקלאסי בלי שום תוספת ושתה סיידר תפוחים. לא לקחנו קינוח וחזרנו למלון עם כאב בטן, אבל המסעדה לא אשמה, זה כנראה היה מכל מה שעבר עלינו באוטובוס באותו היום.

אני גורמת ליום הזה להישמע נורא, אז רק שתדעו, שלפחות ראינו נופים באמת יפים. עד כה, אירלנד היא המדינה הכי יפה שהיינו בה (אבל אני עדיין רוצה לגור באנגליה).