כבר כשנחתנו בדבלין, הבנו שאין לנו מספיק זמן באירלנד. יש הרבה מה לראות באירלנד, ורוב המקומות מרוחקים זה מזה ומצריכים נסיעה ארוכה. כפי שכבר סיפרתי, מכיוון שלא רצינו לנהוג בצד ימין, החלטנו לקחת שני טיולים יומיים. הטיול השני מביניהם היה לצפון אירלנד. צפון אירלנד היא מדינה נפרדת מאירלנד, תחת שלטון בריטניה הגדולה. הנושא של צפון אירלנד מאוד מעניין אותי. בשנה שעברה עשיתי עליו עבודה בקורס הכללי שלקחתי בתואר הראשון. באופן כללי, אני רואה בו סיפור אופטימי עבורנו. למי שלא מכיר, ויש לו כח לקרוא, אני מצרפת קצת רקע (לקוח מהעבודה שכתבתי בנושא).
***
הממלכה המאוחדת של בריטניה הוקמה בשנת 1707 עקב איחוד של אנגליה עם סקוטלנד. הממלכה המאוחדת מורכבת מארבע אומות שבעבר התקיימו כמדינות נפרדות: אנגליה, ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. בתוך בריטניה התנהלו מאבקים בין עמים שדרשו לאומיות, וכמו כן מאבקים בהיבטים דתיים שבאו לידי ביטוי גם בנושאים כלכליים וחברתיים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא צפון אירלנד.
אירלנד הוא אי באוקיינוס האטלנטי, הסמוך לאי הבריטי. מבחינה פוליטית, האי מחולק לרפובליקה של אירלנד, ולצפון אירלנד, שהינו חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון אירלנד. באירלנד התקיים משך שנים מאבק בין שני זרמים בנצרות: קתולים ופרוטסטנטים, מאבק שהוליד הפרדה זו בין אירלנד לצפון אירלנד.
מקור הסכסוך בפיצול הנצרות לשני זרמים שונים. עד למאה השש עשרה, הנצרות הייתה מורכבת מזרם אחד בלבד, והוא הכנסייה הקתולית. במאה השש עשרה, בעקבות סכסוך עם האפיפיור לגבי נישואיו לקתרינה, הקים המלך הנרי השמיני את הכנסייה האנגליקנית הפרוטסטנטית, והפריד אותה מהכנסייה הקתולית. הוא לא הסתפק בכך, ואף רדף את הקתולים האנגלים האדוקים, שרף ובזז כנסיות קתוליות. בפקודתו נשלחו תושבים פרוטסטנטים רבים להתנחל באירלנד בכלל ובצפון אירלנד בפרט. עקב כך, עם השנים הפכה אוכלוסיית אירלנד לאוכלוסייה מעורבת של תושבים קתולים ותיקים ותושבים פרוטסטנטים חדשים, ובצפון אירלנד הפרוטסטנטים אף היוו רוב.
במשך כמעט ארבע מאות שנים נמשכו המאבקים בין שני הזרמים, ואפליית הקתולים בצפון אירלנד. אחד משיאי המאבק היה ב־1649, כאשר אוליבר קרומוול, מצביא אנגלי, הגיע לאירלנד עם כוחות צבא גדולים לדכא את המרד הקתולי. קרומוול גירש קתולים למערב, הפקיע את הקרקעות שלהם לטובת הפרוטסטנטים, וביצע טבח אכזרי שגבה אלפי קורבנות. השנים הבאות גם הן לא האירו פנים לתושבים הקתולים באי ובפרט בצפון, כאשר הממלכה חוקקה חוקים שהפלו לרעה את הקתולים.
רק כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, בתחילת המאה העשרים, גבר מאבק הקתולים באירלנד לעצמאות. בשנת 1901 הוקמה תנועת שין פיין ("אנו עצמנו") ובשנת 1919 הכריזו האירים על מדינה עצמאית בדרום האי, היא אירלנד. זו הייתה תחילתה של מלחמת האזרחים. מול הכוח הבריטי שנועד לדכא את ההתקוממות התייצב ה- IRA "הצבא האירי הרפובליקני" (שמכונה גם המחתרת האירית), ארגון שצמח ממספר ארגונים שהתנגדו לשלטון הבריטי בצפון אירלנד, ונחשב לזרוע הצבאית של תנועת שין פיין. בראש הארגון עמד מייקל קולינס.
מלחמת האזרחים נמשכה כשנתיים, ובסיומה התקיימו דיונים בין נציגי הבריטים לבין נציגי האירים. בתום הדיונים, ששת המחוזות שבצפון, שהיו מורכבים מרוב פרוטסטנטי, בחרו להישאר חלק מהממלכה המאוחדת, וכך פוצל האי בין הממלכה המאוחדת (צפון אירלנד) לבין הרפובליקה האירית (יתר האי).
מלחמת האזרחים הסתיימה ללא פתרון ממשי. צפון אירלנד נותרה תחת שלטון בריטי, וההתקוממות הקתולית לא שככה. המאבק האלים נמשך עוד עשרות שנים עד לסוף המאה העשרים, וקיפחו בו אלפי אנשים את חייהם ונפצעו עשרות אלפים. האלימות בצפון אירלנד הייתה חסרת תקדים, ובפרט הורגשה ברחובות בירת הצפון, בלפסט.
סיפור המאבק מסתיים דווקא בנימה אופטימית. המאבק הגיע לסיומו בשנת 1998, בחתימת הסכם "יום השישי הטוב". ההסכם כלל פירוק נשקן של המחתרות והבטחת זכויות האזרחים של הקתולים ושל הפרוטסטנטים. לאחר חתימת ההסכם הוקמה בצפון אירלנד ממשלה שבה חברים נציגי שני הזרמים: בפרלמנט יושבים יחדיו נציגי המפלגה היוניוניסטית הפרוטסטנטית (המפלגה שתומכת בשיוך של צפון אירלנד לממלכה המאוחדת) ונציגי מפלגת שין פיין. לאחר ההסכם ידעה צפון אירלנד עליות ומורדות, אך ההסכם נשמר עד היום.
***
נסענו בטיול של חברת Wild Rover Tours לצפון אירלנד. הטיול התחיל בנסיעה של שעתיים באוטובוס לבלפסט, בירת צפון אירלנד. במהלך הנסיעה, שמענו סיפורים היסטוריים (את אלה שדילגתם עליהם קודם) ונהנינו מהנוף האירי והמרחבים הירוקים היפים. בבלפסט ניתן היה לבחור בין ביקור במוזיאון הטיטניק לבין נסיעה במונית מיוחדת עם סיפורים על ההיסטוריה הפוליטית של צפון אירלנד. כמובן שבחרנו באופציית המונית.
כל מונית הכילה חמישה אנשים עם נהג: שלושה שישבו עם הפנים בכיוון הנסיעה ושניים עם הפנים בכיוון ההפוך (מה שעזר לנו להבין סוף סוף את המשפט "I was sitting going backwards" ושהשיר מדבר על נסיעה במונית). אנחנו חלקנו את המונית שלנו עם שלושה בני משפחה קנדיים: אמא עם בן ובת בוגרים (להערכתנו בני עשרים בערך).
התחלנו בנסיעה והנהג סיפר לנו קצת על ההיסטוריה של צפון אירלנד, ובפרט על מה שקרה בבלפסט. הדבר הראשון שהיה מפתיע לשמוע וגם לראות מסביב, היה שלמרות ההסכם שנחתם בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים, העיר בלפסט עדיין מחולקת. חומה ("קיר השלום") מפרידה בין השכונות הקתוליות לבין השכונות הפרוטסטנטיות. כל אחד מהצדדים מניף את דגליו על הבתים, וציורי גרפיטי מלאי אג'נדה מעטרים את החומות. הקתולים והפרוטסטנטים עובדים יחד במרכז העיר, אבל גרים ומבלים בנפרד. כפי שכבר ידענו, ההסכם הוא רק הסכם פירוק מנשק, אבל לא פתרון מספק לשני הצדדים.
בתחילת הסיור היינו בצד הקתולי של בלפסט. הנהג שאל אותנו מאיפה אנחנו, וכשאמרנו שאנחנו מישראל, הוא סיפר לנו שהקתולים בבלפסט נוטים להזדהות עם כל מיעוט, ולכן בפרט הם גם מאוד פרו-פלסטיניים. יכולנו לראות את זה בעצמנו. הקירות היו מלאים בגרפיטי של תמיכה בעזה, כנראה באופן מודגש יותר בגלל העיתוי של מבצע צוק איתן. זה היה קצת לא נח עבורנו. אנחנו לא ההסברה הישראלית. אנחנו כמובן תומכים בזכות של ישראל להגן על עצמה (יהיה קצת צבוע מאיתנו שלא לתמוך בזה), אבל לא מסתובבים בגאווה ישראלית ומספרים לכולם על צדקתנו. יש לנו הרהורים בצדקתנו ויש לנו דאגה לאוכלוסיה אזרחית סובלת משני הצדדים. לא רציתי לקחת את התפקיד של המסבירה הישראלית, נראה לי שזה תפקיד קל יותר למי שנמצא בצד הימני יותר של המפה. עם זאת, לא יכולתי לשתוק למראה הגרפיטי הכל-כך מוגזם, מתחסד וחד-צדדי. כשירדנו מהמונית לצלם, פתחתי בשיחה על הנושא עם המשפחה הקנדית הנחמדה, ומאוחר יותר גם עם נהג המונית. אמרתי להם שכואב לי לראות את הגרפיטי הזה, לא כי הוא מביע תמיכה בפלסטינים, שזה בעיניי לגיטימי, אלא מכיוון שהוא פשוט לא נכון עובדתית. הגרפיטי הזה מצייר את ישראל בתור מי שמבצעת רצח עם בתושבי עזה התמימים על ילדיהם. יש הרבה דברים רעים שאפשר להגיד על המדיניות הישראלית. זה בטוח לא אחד מהם.
אור טען שאני משכנעת את המשוכנעים ("קנדה ממילא בעדנו"), והם אכן אמרו שהם הרגישו ככה בעצמם, שמי שצייר את זה לא באמת מבין את הקונפליקט ושזה לא שחור ולבן. בכל זאת, אני הייתי חייבת לומר משהו, ואני גם שמחה שיצא לי לדבר גם עם נהג המונית על הנושא. הוא אמנם לא אמר, אבל אנחנו די בטוחים שהוא היה קתולי.
בהמשך הסיור הגענו לצד הפרוטסטנטי, שם ראינו את דגלי בריטניה מתנוססים על הבתים. שם גם כותבים על קיר השלום, ואנחנו גם כתבנו עליו (כל מיני איחולים אופטימיים לשלום עולמי). דיברנו על הצורך בחומה, ואני שאלתי את הנהג אם הוא חושב שעם הזמן ההבדלים בין האוכלוסיות יטשטשו ויום אחד יורידו את החומה, או שלחלופין יקום דור קיצוני יותר שיעורר את האלימות מחדש. הוא אמר שהוא לא יודע וששני הדברים יכולים לקרות, אבל מה שהוא בטוח בו הוא שאסור להוריד את החומה לפני הזמן, ושההשלכות יהיו הרסניות.
זה היה סיור מאוד טעון, ומאוד מעניין. למרות הסיום הלא-כל-כך אופטימי שלו, אני עדיין רואה בצפון אירלנד מודל אופטימי עבורנו. הייתי חותמת בשמחה על 16 שנים ללא אלימות, גם ללא פתרון אמיתי של הקונפליקט.
כשיצאנו מבלפסט, נסענו לכיוון היעד הבא, שהוא Giant’s Causeway: רצועת חוף יפיפייה. בדרך ראינו את חורבות מצודת Dun Luce.
נכנסנו לכפר בושמילס, מה ש"אילץ" את אור לשתות כוסית של הוויסקי המפורסם בארוחת הצהריים. את ארוחת הצהריים אכלנו בפאב-מסעדה שנקרא The Nook. אני התאהבתי במרק האירי עם הלחם האירי והחמאה, ורק הוספתי סלט בשביל השובע. היה טעים ומשביע. אור אכל כריך עוף עם צ'יפס, וכאמור, שתה עם זה בושמילס.
אחרי ארוחת הצהריים ביקרנו ב- Giant’s Causeway, שהוא אחד המקומות הכי יפים שהיינו בהם אי פעם, ונראה לי שאתן לתמונות לדבר בעד עצמן.
משם נסענו ל-Carrick A Rede, גשר חבלים. הלכנו עשרים דקות בנוף מדהים כדי לעבור את הגשר ולחזור אחורה. זה נשמע מטופש, אבל זה גם היה אחד מהמקומות היפים שהיינו בהם אי פעם. כן, שני מקומות ביום אחד. בזמן שהיינו שם, התחיל לטפטף קצת גשם ובמקביל יצאה השמש, מה שהעניק לי את התמונה הכי יפה שצילמתי אי פעם:
והיא צולמה במצלמה של הטלפון שלי, בלי פילטרים ובלי הגדרות מתוחכמות. כמו שמישהו שעבר לידנו אמר לחבר שלו "It's the view that makes the picture".
גשר החבלים התנדנד ברוח העזה, אבל עלינו עליו באומץ.
שם הסתיים הטיול שלנו באותו היום, וזה היה אחד הימים המוצלחים בכלל בכל הטיול. הגענו לדבלין בחזרה בסביבות שמונה וחצי. בערב הלכנו לאכול במסעדה איטלקית בשם המקורי מאוד Caffe' Italiano. למרות שאנחנו מעדיפים בדר"כ לאכול אוכל מקומי, זו הייתה חוויה מוצלחת כי זו הייתה מסעדה איטלקית אותנטית. ישבה שם חבורה של איטלקים רועשים והשף דיבר באיטלקית. המלצרית בכלל הייתה אסייתית. אני לא מעלה תמונות של המנות, כי הן לא היו יפות, רק טעימות. גם בערב הזה אכלנו כאילו אין מחר. או רק כאילו מחר הטיול נגמר. היה כיף.
מאוחר יותר הלכנו לגלריה הלאומית של אירלנד (National Gallery of Ireland). היא לא גדולה ובזמן קצר מאוד עברנו על כל היצירות בה, שחלקן היו יפות.
