זה היה יום מלא ניגודים וללא כל אתר תיירותי. בבוקר היינו צריכים לעשות צ'ק אאוט מהמלון בלונדון עד השעה 10:00. בהמשך היום
הייתה מתוכננת לנו ארוחת צהריים במסעדה עם כוכב מישלן, אז רצינו לאכול
משהו קטן ולא בשעה מאוחרת מדי, אז חלקנו סנדוויץ' בבית הקפה מול המלון
(בשירות עצמי, כמו ארומה וארקפה, יש שם הרבה כאלה והם לא רעים בכלל). לאחר
מכן חזרנו לחדר לארוז את המזוודות. בעשר עשינו צ'ק אאוט והשארנו את
המזוודות בשמירת חפצים. במקור, מכיוון שזה מלון לואו-קוסט, כל פריט בשמירת
חפצים עולה 2.5 פאונד, שזה לא מעט, אבל עדיין עדיף על האופציה של שמירת
חפצים בתחנות הרכבת שהיא יקרה בהרבה (אם כי חוסכת בזמן החזרה למלון).
בפועל, בגלל כל הבעיות שהיו לנו עם הכספת, הם נתנו לנו את שמירת החפצים
בחינם, וגם לא חייבו אותנו על הכספת (וגם פתחו לנו את הטלוויזיה ביום חמישי, אבל לא יצא לנו בכלל להשתמש בה, למרות ש"בלונדון יש טלוויזיה מצוינת"). היינו מאוד מרוצים מהשירות במלון ובכלל מהשהות בו.
כשיצאנו מהמלון, כבר היינו לבושים באופן מהודר למדי בדרכנו למסעדה. בדף האינטרנט של המסעדה היה כתוב שהלבוש המקובל הוא "Smart Casual". אנחנו לא ידענו מה זה אומר ומצאנו באינטרנט מדריך של "עשה ואל תעשה". כדי ללכת על הצד הבטוח, אור לבש מכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת (ללא עניבה וג'קט), עם נעליים אלגנטיות וז'קט דמוי עור. אני לבשתי שמלה שחורה עם גרביונים שחורים, מגפונים שחורים וז'קט דמוי עור. הלכנו עם התיקים הקטנים, ולראשונה הרגשנו לא כמו תיירים.
הגענו לתחנת האנדר-גראונד קינגס קרוס שם ישבנו על ספסל כדי להעביר את הזמן עד לשעה שבה היינו אמורים להיות במסעדה, 12:00. ב-11:00 החלטנו שאמנם זה מוקדם מדי, אבל עדיף שניסע כבר כדי לקחת מרווח ביטחון. מסתבר שלא טעינו. כדי לא להשאיר אתכם במתח (כמו שאנחנו היינו בדרך), צעדנו בדלת המסעדה בדיוק ב-12:00. היינו צריכים לנסוע בקו רכבת תחתית שנקרא Circle, שכשמו כן הוא, מעגלי. עם זאת - הוא לא לגמרי מעגלי, הוא פשוט עובר פעמיים בתחנת Edgware Road, בשני הכיוונים שלו. הקו הזה הצליח לבלבל אותנו, כך שחשבנו שהתבלבלנו בכיוון, ירדנו בתחנה הקרובה, עלינו בחזרה, ירדנו ב- Edgware Road, החלפנו כיוון, המתנו המון זמן ברכבת, שעוצרת שם למפגש רכבות, ולמזלנו ההליכה מהתחנה הייתה לא ארוכה והלכה לנו חלק.
החוויה במסעדה הייתה מושלמת. אזהרה: הפסקה הבאה הולכת להכיל הרבה סופרלטיבים. אתם כבר רגילים לזה, כי אנשים נוטים להשתמש בהרבה מהם שלא לצורך. אני לא מרבה בהם, אבל כשמגיע מגיע. מדובר במסעדה הודית בשם Rasoi. בכניסה למסעדה מצלצלים בפעמון. המסעדה מעוצבת בסגנון הודי ואין בה הרבה מקומות ישיבה. כשהגענו היינו לבד. לקחו לנו את המעילים והושיבו אותנו לשולחן. קירבו לנו את הכסאות לשולחן, פרסו עלינו מפיות ומזגו לנו את השתייה. אנחנו לא רגילים לשירות כזה, כך שזה היה קצת מביך, אבל האווירה הייתה טובה, והרגשנו קצת עשירים (כמובן שהלכנו לארוחת צהריים כי זה זול יותר מאשר בערב).
עוד לפני שהזמנו, הגישו לנו לחם הודי שנקרא פפאדם, שאור תיאר אותו כ"דומה לדובונים", אבל כמובן שהוא טעים יותר ומעודן יותר. למרות שאני די בטוחה שהוא מטוגן, הוא לא היה שמן או שמנוני בכלל.
זה
היה מוטיב חוזר בארוחה: הרבה אוכל מטוגן שלא מרגיש כאילו הוא מטוגן.
השתדלתי להתעלם מהקלוריות כמו שהתעלמנו מהמחיר. הלחם הוגש עם שני מטבלים,
האחד מהם צ'אטני מנגו עם טעם של כורכום, והשני משהו עם כוסברה. הם היו כל
כך טעימים שחיסלנו את כל הלחם אתם, ואם לא היינו מתביישים, היינו אוכלים
בכפית גם את מה שנשאר. המטבלים, כמו גם שאר האוכל, היו מתובלים עם הרבה
תבלינים והרבה רבדים של טעם, אבל באופן חיובי. אני בדר"כ לא אוהבת אוכל
מאוד מתובל, אבל האוכל הזה היה מתובל בעדינות למרות שהוא היה מלא בטעם.
מימין לשמאל, מלמעלה למטה: הכניסה למסעדה, פפאדם עם מטבלים, טנדורי מאלאי פאניר (גבינה הודית), סמוסה עם גרגירי חומוס ויוגורט, עוף ברוטב עגבניות לבנות, דג בס עם אורז ורוטב עגבניות, תפריט המסעדה, סמוסה שוקולד.
לקחנו תפריט אחד של שתי מנות ואחד של שלוש מנות. זה נשמע המון, אבל המנות קטנות מאוד, כך שלא יצאנו מפוצצים בכלל (אבל גם לא רעבים). קצת חששנו שאולי לא יהיה לנו מספיק מבחר בתפריט של מנות שאנחנו יכולים או רוצים לאכול, ובסוף היה קשה לבחור מרוב אופציות. אחרי שקיבלנו הסבר על מילים בהודית שלא הבנו בתפריט (ואחרי שהבנו חלקית את ההסבר בגלל המבטא הכבד של המלצר), הזמנו את המנות. חלקנו שתי מנות צמחוניות: האחת מנה של סמוסה עם ירקות, גרגירי חומוס, יוגורט, צ'אטני מנגו ורוטב כוסברה. כמובן שהתיאור לא עושה אתה חסד והיו בה עוד דברים שאני לא יודעת או לא זוכרת. המנה השנייה הייתה מנה של גבינה הודית, פאניר, מוגשת על רוטב עגבניות וירקות. שתי המנות היו מעולות והשאירו טעם של עוד.
את המנות הנוספות לקחנו בנפרד. אני הזמנתי דג בס עם רוטב עגבניות ואורז (אני מתארת את זה כל כך גרוע! זו לא הייתה מנה כזו "רגילה", ראו תמונה) ואור הזמין חזה עוף ברוטב עגבניות לבנות (ידעתם שיש דבר כזה?!) עם אורז.
בנוסף לאוכל, הזמנו מים מינרלים מוגזים, שהיו אובר-פרייסד בצורה מגוכחת (אבל כשמשלמים כזה מחיר על ארוחת צהריים, לא מתקמצנים על השתייה), ושתי כוסות של יין לבן. אני הזמנתי שרדונה כהרגלי, ולאחר כמה דקות הבחנתי בזבוב בכוס שלי - בדיוק כמו בשיר Ironic של אלאניס מוריסט! "It's a black fly in your Chardonnay". מיותר לציין ששלפנו אותו עם המזלג ושהמשכתי לשתות. איכשהו מחוץ לגבולות ישראל אני נהיית הרבה פחות איסטניסטית ממה שאני בארץ (ראה מילפיי שעף לנו על השולחן בפריז ופלפל עם תולעת ברומניה).
חוץ מזה, קצת לפני שהגיעו המנות, קיבלנו כוס קטנה עם יוגורט אוכמניות לשתייה, שהיה מרענן וטעים (ונתפס בעיניי קצת כקינוח, אבל הם שותים את זה עם או לפני האוכל).
את המנה הנוספת הזמנו מתפריט הקינוחים. היו שלוש אופציות וביקשנו ללכת על המומלצת יותר. קיבלנו סמוסה ממולאת בשוקולד מריר וחלב, עם גלידת וניל-ורדים שהייתה טעימה באופן מפתיע (אור חשב שיהיה לה "טעם של ספריי לשירותים" - אבל ממש לא היה לה!). בגלל שחיכינו קצת הרבה זמן לקינוח (כמובן שלא התלוננו, ולא ממש הפריע לנו), לא חייבו אותנו עליו, אלא רק על שתי ארוחות של שתי מנות. אמנם זה עדיין היה יקר מאוד, אבל היה שווה כל פאונד! אני רק מקווה שלא נתרגל לסטנדרטים האלה.
כשיצאנו מהמסעדה חזרנו למלון לקחת את המזוודות ולהחליף בגדים, ולנסוע משם לרדינג. זו גרסה מקוצרת, שלמעשה כוללת הרבה תחנות ביניים, חלקן ברגל וחלקן ברכבת, חלקן עם מזוודות וחלקן בלי. בשלב הזה הפסקנו להרגיש עשירים ועברנו להרגיש כמו מעמד הפועלים: עייף, מזיע ונסחב ברכבות עם הרבה תיקים. ברכבת היו שיבושים בעקבות שביתה ולקח לנו המון זמן להגיע לפדינגטון, משם עלינו לרכבת לרדינג, שהייתה עמוסה ובקושי הצלחנו למצוא מקומות ישיבה. בראש עבר לי המשפט The traffic was a state משיר של ארקטיק מאנקיז. כמובן שגם בימים הכי גרועים של התחבורה באנגליה היא עדיין עדיפה על התחבורה הישראלית לאין ערוך. הכל באנגליה עדיף מישראל. יוחזר המנדט!
הגענו לרדינג בחמש והלכנו ברגל למלון. ההליכה הייתה בעיר ציורית ומקסימה, וקצת הצטערתי על זה שאין לנו כמעט זמן לטייל בעיר עצמה. הגענו למלון יחסית בקלות, והופתענו לגלות שזה מלון ממש ממש טוב והחדר יוקרתי למדי. אור זכר שהמלון הזה עלה לנו הרבה כסף. למרות מה שמצטייר מהרשומה הזו, אנחנו לא אנשים בזבזנים. אנחנו לא ישנים במלונות פאר ולא אוכלים במסעדות עם כוכבי מישלן על בסיס קבוע. בלונדון לקחנו מלון לואו-קוסט, וחוץ מארוחה אחת ביום אכלנו סנדוויצ'ים וסלטים מהסופר. את המלון ברדינג הזמנו מחוסר ברירה, כאשר בעקבות הפסטיבל לא נותרו מקומות ברדינג, והאופציות שלנו היו מלון יוקרה או להתכלב בקמפינג של הפסטיבל. להתכלב לא הייתה אופציה, כי היינו עם מזוודות של שבועיים והיינו צריכים להמשיך משם נקיים גם לאירלנד (בואו ונגיד שזו הסיבה היחידה ולא פינוק). אז זו הייתה התוצאה:
![]()
התכוונו לעשות כביסה במכבסה לא רחוקה מהמלון, ודי הסתמכנו על זה כשלא לקחנו בגדים לשבועיים אלא לשבוע. הבעיה היא שהגענו לקראת שעת הסגירה של המכבסה וכששאלנו את העובדת במכבסה, היא אמרה שזה לוקח יומיים ושזו תהיה בעיה בגלל סוף השבוע ו-Bank Holiday שחל ביום שני. אמרנו לעצמנו שלמרות שזה אמור להיות די יקר, נשתמש בשירותי הכביסה של המלון. לאחר שמילאתי את הטופס של הכביסה, מה שהצריך ספירת גרביים, תחתונים ופרטי לבוש מלוכלכים, הגעתי לסכום העתק 144 פאונד, שהם כ- 845 ש"ח. אור אמר "אני מעדיף ללבוש בגדים מלוכלכים מאשר לשלם כזה סכום על כביסה". אז אני לא מעדיפה ללבוש בגדים מלוכלכים, אבל כל הבגדים שרצינו לכבס לא עלו כזה סכום ביחד! יכול להיות שהיה עולה לנו פחות כסף לקנות עוד מזוודה ועוד בגדים. בכל זאת, ניסינו למצוא פתרון לכביסה. בדקנו באינטרנט ומצאנו מכבסה שפתוחה עד 20:00. התקשרנו וביררנו. אור הלך, שילם 10 פאונד ואמרו לו שיהיה מוכן למחרת ב-11:00. מספיק מוקדם כדי להגיע לכל ההופעות שמעניינות אותנו בפסטיבל. מעולה.
בערב רצינו לאכול משהו קל, אבל גילינו שכל בתי הקפה באיזור נסגרו כבר, אפילו שהשעה הייתה בסביבות תשע. אז מצאנו את עצמנו בפאב אנגלי אותנטי שמח, עם הרבה רעש של אנשים שתויים. היה כיף.
כשיצאנו מהמלון, כבר היינו לבושים באופן מהודר למדי בדרכנו למסעדה. בדף האינטרנט של המסעדה היה כתוב שהלבוש המקובל הוא "Smart Casual". אנחנו לא ידענו מה זה אומר ומצאנו באינטרנט מדריך של "עשה ואל תעשה". כדי ללכת על הצד הבטוח, אור לבש מכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת (ללא עניבה וג'קט), עם נעליים אלגנטיות וז'קט דמוי עור. אני לבשתי שמלה שחורה עם גרביונים שחורים, מגפונים שחורים וז'קט דמוי עור. הלכנו עם התיקים הקטנים, ולראשונה הרגשנו לא כמו תיירים.
הגענו לתחנת האנדר-גראונד קינגס קרוס שם ישבנו על ספסל כדי להעביר את הזמן עד לשעה שבה היינו אמורים להיות במסעדה, 12:00. ב-11:00 החלטנו שאמנם זה מוקדם מדי, אבל עדיף שניסע כבר כדי לקחת מרווח ביטחון. מסתבר שלא טעינו. כדי לא להשאיר אתכם במתח (כמו שאנחנו היינו בדרך), צעדנו בדלת המסעדה בדיוק ב-12:00. היינו צריכים לנסוע בקו רכבת תחתית שנקרא Circle, שכשמו כן הוא, מעגלי. עם זאת - הוא לא לגמרי מעגלי, הוא פשוט עובר פעמיים בתחנת Edgware Road, בשני הכיוונים שלו. הקו הזה הצליח לבלבל אותנו, כך שחשבנו שהתבלבלנו בכיוון, ירדנו בתחנה הקרובה, עלינו בחזרה, ירדנו ב- Edgware Road, החלפנו כיוון, המתנו המון זמן ברכבת, שעוצרת שם למפגש רכבות, ולמזלנו ההליכה מהתחנה הייתה לא ארוכה והלכה לנו חלק.
החוויה במסעדה הייתה מושלמת. אזהרה: הפסקה הבאה הולכת להכיל הרבה סופרלטיבים. אתם כבר רגילים לזה, כי אנשים נוטים להשתמש בהרבה מהם שלא לצורך. אני לא מרבה בהם, אבל כשמגיע מגיע. מדובר במסעדה הודית בשם Rasoi. בכניסה למסעדה מצלצלים בפעמון. המסעדה מעוצבת בסגנון הודי ואין בה הרבה מקומות ישיבה. כשהגענו היינו לבד. לקחו לנו את המעילים והושיבו אותנו לשולחן. קירבו לנו את הכסאות לשולחן, פרסו עלינו מפיות ומזגו לנו את השתייה. אנחנו לא רגילים לשירות כזה, כך שזה היה קצת מביך, אבל האווירה הייתה טובה, והרגשנו קצת עשירים (כמובן שהלכנו לארוחת צהריים כי זה זול יותר מאשר בערב).
עוד לפני שהזמנו, הגישו לנו לחם הודי שנקרא פפאדם, שאור תיאר אותו כ"דומה לדובונים", אבל כמובן שהוא טעים יותר ומעודן יותר. למרות שאני די בטוחה שהוא מטוגן, הוא לא היה שמן או שמנוני בכלל.
זה
היה מוטיב חוזר בארוחה: הרבה אוכל מטוגן שלא מרגיש כאילו הוא מטוגן.
השתדלתי להתעלם מהקלוריות כמו שהתעלמנו מהמחיר. הלחם הוגש עם שני מטבלים,
האחד מהם צ'אטני מנגו עם טעם של כורכום, והשני משהו עם כוסברה. הם היו כל
כך טעימים שחיסלנו את כל הלחם אתם, ואם לא היינו מתביישים, היינו אוכלים
בכפית גם את מה שנשאר. המטבלים, כמו גם שאר האוכל, היו מתובלים עם הרבה
תבלינים והרבה רבדים של טעם, אבל באופן חיובי. אני בדר"כ לא אוהבת אוכל
מאוד מתובל, אבל האוכל הזה היה מתובל בעדינות למרות שהוא היה מלא בטעם. |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
מימין לשמאל, מלמעלה למטה: הכניסה למסעדה, פפאדם עם מטבלים, טנדורי מאלאי פאניר (גבינה הודית), סמוסה עם גרגירי חומוס ויוגורט, עוף ברוטב עגבניות לבנות, דג בס עם אורז ורוטב עגבניות, תפריט המסעדה, סמוסה שוקולד.
לקחנו תפריט אחד של שתי מנות ואחד של שלוש מנות. זה נשמע המון, אבל המנות קטנות מאוד, כך שלא יצאנו מפוצצים בכלל (אבל גם לא רעבים). קצת חששנו שאולי לא יהיה לנו מספיק מבחר בתפריט של מנות שאנחנו יכולים או רוצים לאכול, ובסוף היה קשה לבחור מרוב אופציות. אחרי שקיבלנו הסבר על מילים בהודית שלא הבנו בתפריט (ואחרי שהבנו חלקית את ההסבר בגלל המבטא הכבד של המלצר), הזמנו את המנות. חלקנו שתי מנות צמחוניות: האחת מנה של סמוסה עם ירקות, גרגירי חומוס, יוגורט, צ'אטני מנגו ורוטב כוסברה. כמובן שהתיאור לא עושה אתה חסד והיו בה עוד דברים שאני לא יודעת או לא זוכרת. המנה השנייה הייתה מנה של גבינה הודית, פאניר, מוגשת על רוטב עגבניות וירקות. שתי המנות היו מעולות והשאירו טעם של עוד.
את המנות הנוספות לקחנו בנפרד. אני הזמנתי דג בס עם רוטב עגבניות ואורז (אני מתארת את זה כל כך גרוע! זו לא הייתה מנה כזו "רגילה", ראו תמונה) ואור הזמין חזה עוף ברוטב עגבניות לבנות (ידעתם שיש דבר כזה?!) עם אורז.
בנוסף לאוכל, הזמנו מים מינרלים מוגזים, שהיו אובר-פרייסד בצורה מגוכחת (אבל כשמשלמים כזה מחיר על ארוחת צהריים, לא מתקמצנים על השתייה), ושתי כוסות של יין לבן. אני הזמנתי שרדונה כהרגלי, ולאחר כמה דקות הבחנתי בזבוב בכוס שלי - בדיוק כמו בשיר Ironic של אלאניס מוריסט! "It's a black fly in your Chardonnay". מיותר לציין ששלפנו אותו עם המזלג ושהמשכתי לשתות. איכשהו מחוץ לגבולות ישראל אני נהיית הרבה פחות איסטניסטית ממה שאני בארץ (ראה מילפיי שעף לנו על השולחן בפריז ופלפל עם תולעת ברומניה).
חוץ מזה, קצת לפני שהגיעו המנות, קיבלנו כוס קטנה עם יוגורט אוכמניות לשתייה, שהיה מרענן וטעים (ונתפס בעיניי קצת כקינוח, אבל הם שותים את זה עם או לפני האוכל).
את המנה הנוספת הזמנו מתפריט הקינוחים. היו שלוש אופציות וביקשנו ללכת על המומלצת יותר. קיבלנו סמוסה ממולאת בשוקולד מריר וחלב, עם גלידת וניל-ורדים שהייתה טעימה באופן מפתיע (אור חשב שיהיה לה "טעם של ספריי לשירותים" - אבל ממש לא היה לה!). בגלל שחיכינו קצת הרבה זמן לקינוח (כמובן שלא התלוננו, ולא ממש הפריע לנו), לא חייבו אותנו עליו, אלא רק על שתי ארוחות של שתי מנות. אמנם זה עדיין היה יקר מאוד, אבל היה שווה כל פאונד! אני רק מקווה שלא נתרגל לסטנדרטים האלה.
כשיצאנו מהמסעדה חזרנו למלון לקחת את המזוודות ולהחליף בגדים, ולנסוע משם לרדינג. זו גרסה מקוצרת, שלמעשה כוללת הרבה תחנות ביניים, חלקן ברגל וחלקן ברכבת, חלקן עם מזוודות וחלקן בלי. בשלב הזה הפסקנו להרגיש עשירים ועברנו להרגיש כמו מעמד הפועלים: עייף, מזיע ונסחב ברכבות עם הרבה תיקים. ברכבת היו שיבושים בעקבות שביתה ולקח לנו המון זמן להגיע לפדינגטון, משם עלינו לרכבת לרדינג, שהייתה עמוסה ובקושי הצלחנו למצוא מקומות ישיבה. בראש עבר לי המשפט The traffic was a state משיר של ארקטיק מאנקיז. כמובן שגם בימים הכי גרועים של התחבורה באנגליה היא עדיין עדיפה על התחבורה הישראלית לאין ערוך. הכל באנגליה עדיף מישראל. יוחזר המנדט!
הגענו לרדינג בחמש והלכנו ברגל למלון. ההליכה הייתה בעיר ציורית ומקסימה, וקצת הצטערתי על זה שאין לנו כמעט זמן לטייל בעיר עצמה. הגענו למלון יחסית בקלות, והופתענו לגלות שזה מלון ממש ממש טוב והחדר יוקרתי למדי. אור זכר שהמלון הזה עלה לנו הרבה כסף. למרות מה שמצטייר מהרשומה הזו, אנחנו לא אנשים בזבזנים. אנחנו לא ישנים במלונות פאר ולא אוכלים במסעדות עם כוכבי מישלן על בסיס קבוע. בלונדון לקחנו מלון לואו-קוסט, וחוץ מארוחה אחת ביום אכלנו סנדוויצ'ים וסלטים מהסופר. את המלון ברדינג הזמנו מחוסר ברירה, כאשר בעקבות הפסטיבל לא נותרו מקומות ברדינג, והאופציות שלנו היו מלון יוקרה או להתכלב בקמפינג של הפסטיבל. להתכלב לא הייתה אופציה, כי היינו עם מזוודות של שבועיים והיינו צריכים להמשיך משם נקיים גם לאירלנד (בואו ונגיד שזו הסיבה היחידה ולא פינוק). אז זו הייתה התוצאה:
התכוונו לעשות כביסה במכבסה לא רחוקה מהמלון, ודי הסתמכנו על זה כשלא לקחנו בגדים לשבועיים אלא לשבוע. הבעיה היא שהגענו לקראת שעת הסגירה של המכבסה וכששאלנו את העובדת במכבסה, היא אמרה שזה לוקח יומיים ושזו תהיה בעיה בגלל סוף השבוע ו-Bank Holiday שחל ביום שני. אמרנו לעצמנו שלמרות שזה אמור להיות די יקר, נשתמש בשירותי הכביסה של המלון. לאחר שמילאתי את הטופס של הכביסה, מה שהצריך ספירת גרביים, תחתונים ופרטי לבוש מלוכלכים, הגעתי לסכום העתק 144 פאונד, שהם כ- 845 ש"ח. אור אמר "אני מעדיף ללבוש בגדים מלוכלכים מאשר לשלם כזה סכום על כביסה". אז אני לא מעדיפה ללבוש בגדים מלוכלכים, אבל כל הבגדים שרצינו לכבס לא עלו כזה סכום ביחד! יכול להיות שהיה עולה לנו פחות כסף לקנות עוד מזוודה ועוד בגדים. בכל זאת, ניסינו למצוא פתרון לכביסה. בדקנו באינטרנט ומצאנו מכבסה שפתוחה עד 20:00. התקשרנו וביררנו. אור הלך, שילם 10 פאונד ואמרו לו שיהיה מוכן למחרת ב-11:00. מספיק מוקדם כדי להגיע לכל ההופעות שמעניינות אותנו בפסטיבל. מעולה.
בערב רצינו לאכול משהו קל, אבל גילינו שכל בתי הקפה באיזור נסגרו כבר, אפילו שהשעה הייתה בסביבות תשע. אז מצאנו את עצמנו בפאב אנגלי אותנטי שמח, עם הרבה רעש של אנשים שתויים. היה כיף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה